מכתב הספד של מיכאל לורד

בס"ד

אוי, אחותי, אוי על היום שאני צריך להספיד אותך!....

אין שעה ואין דקה שלא פונים אלי אנשים ואומרים לי איזו זכות גדולה נפלה בחלקם להכיר אותך, אחותי.
והם כולם מכירים אותך בקושי כמה שנים. אז מה נגיד אנו, אחותי היקרה? מה נגיד ומה נאמר
שהכרנו אותך שלושים וחמש שנה?
מה אני אומר - אחיך, שהיה האדם הכי קרוב אלייך בעולם? שגידל אותך ?
כשהייתי חוזר מהפנימייה היית יורדת למטה, ילדה קטנה בת שש ומחכה לי שעות ליד הכביש ורצה אלי לחיבוק, וכך זה המשיך גם בכל שנות שירותי בצבא.
איך אסתדר בעולם בלעדייך, אחותי האהובה ?
אין יום שלא דיברנו לפחות אלף פעם, סימסנו והחלפנו ואי מיילים, התייעצנו ורבנו ואף פעם לא היינו צריכים להשלים ,כי הריבים הכי גדולים שלנו פשוט נגמרו אחרי שלוש דקות.

הלב כואב ובוכה אחותי והנשמה זועקת לשמיים. למה אלוהים לקחת פרח כזה, למה?!
באלפי השיחות שעשינו נסינו לתת תשובה לשאלה זו ,ואמרנו אולי רצה האלוהים שבזכותך
ילמדו כולם מה זאת נתינה. ומהנתינה שאת קיבלת בזמן מחלתך, אחותי, יכול אלוהים לדעת איזה עם נפלא ונהדר יש לו ושעוד לא עבדה תקוותנו !

ירושה אחת השארת לי והשבעת אותי וחייבת אותי לנדור נדר, שאדאג ואוהב את בנך יחידך אוצרך נדב. וכאילו היית צריכה בכלל להשביע אותי? וכי לא היה לך ברור אחותי שאני ועדית רעייתי, ואימך ואחותך ואחייך נדאג לו?
אינני יודע אם הייתי מחזיק מעמד לולא נדב, הילד הכי מדהים שהכרתי בימי חיי !
תהיי גאה, אחותי, ושמרי עליו שם למעלה.
ואני ועדית ואימא ואתי ועופר ובנצי וכל משפחתנו ואבא של נדב ומשפחתו מבטיחים לך ורד שכולנו נעניק לנדב את כל האהבה לה הוא ראוי ואת כל צורכו.

אוהב אותך, אחותי, מהשנייה שנולדת ולעד. אוהב אותך, אחותי.

נסענו לטיפול השני, אני עדית רעייתי ואימא , וליווינו אותך והחזקנו אותך. נסענו למרות שכבר ידענו
שאבדו הסיכויים ,אבל לא רצינו לוותר...איך יכולנו לוותר עלייך,איך?
סבלת בכאב שבוע שלם והחזקנו את ידך ולא משנו ממיטתך. התחננת אלי שנעזוב אותך ונלך לטייל
ולראות את הטירה המדהימה בקרבת מקום ,ולא הסכמנו בלעדייך. איך יכולתי לטייל בלעדייך?
אחרי שתכננו יחד מהילדות לטייל ביחד?

ישבתי לי שם למטה בקליניקה ומספר לי אדם על אביו שהיה חולה תקופה ארוכה ופתאום התעורר
ואכל ושמח ולאחר שהלך ממנו במחשבה שישתפר הודיעו לו כי אביו נפטר, כמו שלהבת נר שגדלה ומאירה לפני שהיא נכבית.
ותיכף אחרי שסיפר לי קראת לי והודעת לי שאת רעבה ובוא נלך לאכול. עדית איפרה אותך ואימא הלבישה אותך ושמנו אותך על הכיסא והיית כולך זורחת ומלאת חיים פתאום וטיילנו איתך שם בגרמניה בעיר,ובילינו ואכלנו דיברנו וצחקנו, בדיוק כמו שתמיד חלמנו מאז היותנו ילדים.
זו הייתה שלהבת הנר שלך שזהרה, אחותי.

למחרת, ביום חמישי, חזרנו לארץ וראית את נדב ונישקת ולא הפסקת לחבק ונתת לו מתנות. זאת, בדיעבד, הייתה פרידתך מבנך.

בבוקר הורע מצבך ושהינו בבית החולים וכל חברותייך וכל בני משפחתך ובני דודייך ומשפחתו של אבא של נדב ,והאחיות המלאכיות המדהימות לא אמרו מילה וקיבלו את העשרות שהגיעו ופתחו את המחלקה בשבילך וכולנו היינו לצידך ורואים איך את נלחמת שלושה ימים להישאר בחיים. כל נשימה שלך כאילו רצת מרתון, והלב שלי ושל כולנו נקרע! עומדים חסרי אונים ליד מיטתך ולא יכולים לעזור...

אוהב וזוכר אותך לעד, אחותי היקרה. היו לנו המון תוכניות ונדרת נדר שאם תבריאי אנו נקדיש את חיינו לעזרה לזולת. ותכננו תכניות איך להפוך את האתר שלך למקור עזרה לנשים נוספות.

אני אעשה הכל על מנת להגשים את משאלתך ונדרך אחרייך ,אחות.
שלהבת הנר שלך ,אחותי , תמשיך לזהור אחרייך,ולא אתן לה לדעוך, יקרה שלי.

שיראה אלוהים שבשמים בכמה אנשים נגעת פה אחותי, ותעמוד לך זכות זו שם בשמים.
כן יהי רצון ,אמן.

מיכאל, מיכה - כמו שאת תמיד התעקשת לקרוא לי, אחיך האהוב והאוהב.