גילוי המחלה

כשנדב היה בן 7 חודשים, התקנתי טבעת תוך רחמית. על אף שמאד רציתי ילד נוסף בהפרש גילאים קטן מנדב, יחסיי עם אביו החלו להתערער וחלום המשפחה המאושרת הלך ודעך.

גירושינו נכנסו לתוקף כשנדב היה בן 11 חודשים. מעבר לצער על מיעוט העניין בילד או בביקורים, אני אישית פרחתי מחדש, אפשר לומר ש"רקדתי על מדרגות הרבנות"...

במקביל להתערערות היחסים הקריירה שלי דווקא צברה תאוצה ותוך 3 חודשים קודמתי מעבודתי כקניינית למנהלת הרכש של החברה. החלטתי לעבור ממגורים בדרום לאזור המרכז, והתקבלתי כקניינית רכש זמנית בחברת IBM. דומה היה שהחיים מאירים לי פנים.

 

 הכתובת היתה על הקיר (אבל אף אחד לא ידע לקרוא אותה)

כשנה לפני גילוי המחלה, החלו להופיע אצלי סימנים מתריעים בצורת נוזל שקוף עם ריח רע.  טופלתי באנטיביוטיקה וכשזו לא עזרה – קבלתי אנטיביוטיקה מסוג אחר. אחרי חודשיים שבהם המצב לא רק שלא השתפר, אלא אף החמיר, ביקשתי מרופא הנשים שלי לערוך לי בדיקת פאפ, אך הוא טען שאין אפשרות לעשות את הבדיקה בזמן דלקת פעילה.  

בשלב זה, החלטתי לבקש מהרופא להסיר את הטבעת. הרי סופר לא פעם על נזקים שונים שטבעות עשו, ואני ייחסתי לה את תופעת ההפרשות המציקה.

הפגישה עם הגניקולוג הסתיימה בסופו של דבר כשהטבעת הושארה במקומה. מצד אחד הוא לא הצליח למצוא את החוט שלה, ומצד שני המליץ לי לחזור לגלולות כדי "לסדר את העניינים" בשילוב הטבעת. יצאתי מהתור לא מרוצה ולא מגובשת, אך התנחמתי בעובדה שאני נמצאת אצל רופא שנחשב לאחד הגניקולוגים הטובים בסביבה.

 

בינתיים, החוזה הזמני שלי בIBM הסתיים וכל הנסיונות שלי ושל הממונים עליי להאריך אותו עלו בתוהו.

יום לאחר שעזבתי את עבודתי, התקשרתי לסוכן הביטוח וביקשתי ממנו להמשיך את פוליסת ביטוח הבריאות שלי - מקיפה ופלטיניום -  הכוללת ניתוחים והשתלות בחו"ל וטיפולים אלטרנטיביים.  כאמא טריה, עשיתי זאת בעיקר בשביל הילד, על עצמי בכלל לא חשבתי...

חיפושי העבודה לא האירו לי פנים, אך בסופו של דבר הוצע לי תפקיד זמני שהיה מתחת לכישוריי. כדרכי בעניינים אלו, העדפתי לקחת אותו ולא לחתום אבטלה.  

תוך כדי עבודה, נדבקתי שוב ושוב בכל המחלות המציקות שלא עוזבות אותך – פעם זו דלקת ריאות ופעם שפעת, לפעמים ברונכיט, ובנוסף חלה הידרדרות נוספת בבעיות הנשיות שלי, כולל דימומים שאינם במחזור. החלטתי לחזור לרופא הנשים שלי, בלי לדעת מה מחכה לי ממש מעבר לפינה.

  

בביקור הבא אצל הגיניקולוג, כבר הייתי תקיפה יותר. דרשתי שיוציא את הטבעת בכל מחיר, אפילו  בהרדמה.

ואז החל הסיוט.

תוך כדי בדיקה, הוא לפתע הודיע לי שהוא נותן לי הפניה לקולופוסקופיה דחופה לבוקר שלמחרת  בביה"ח בו עבד.

בלי לדעת או להבין יותר מדי, הגעתי למחרת לביה"ח לעשות את הבדיקה אצל אחד הרופאים המומחים. אותו רופא ניחן אולי ביכולות מקצועיות אבל יחסי האנוש ממנו והלאה. אותו רופא מצא את החוט "האבוד" של הטבעת, שלף אותה החוצה ואני שיחררתי אנחת רווחה. סוף סוף נגמר הסיוט, חשבתי לעצמי.  

אבל לא. הרופא עם היחס הצונן המשיך לבדוק אותי, ולפתע הכריז שהוא עושה לי ביופסיה מצוואר הרחם. ככה, ללא הרדמה, ללא חומר מטשטש וכמעט ללא הסברים. אחרי שלקח את הדגימה, הוא התיישב מולי ואמר: זה לא נראה טוב...

ארבע מילים שיחרצו, כך יתברר, את גורלי. בדרכי הביתה התקפלתי מכאבים והתכווצתי מפחד. חשבתי על מיומות ועל פוליפים. זה מה שחסר לי עכשיו. דאגתי בעיקר להשפעה של מה שהוא ראה על הפוריות שלי בעתיד.

תוצאות הבדיקה אמורות היו להגיע תוך 10 ימים. זה נראה כמו נצח, במיוחד כשהכל מלווה בכאבי תופת ובדימומים קשים אליהם לא הוכנתי מראש. התקשרתי לרופא, אך להשיג אותו זה כמו להשיג את הנשיא. אחרי התעקשות שלי ואינספור נסיונות, הוא ענה לי בלאקוניות: קחי אופטלגין ותשכבי במיטה, זה די שכיח.

ובתוך תוכי התגבש לו כעס עצום. כעס נוראי. ביופסיה בלי הרדמה!!!בלי טשטוש !!! מה אני? חיה?... איך הוא העז להכאיב לי כל כך?

 

לא עבר שבוע, והתבקשתי להגיע שוב לבילינסון. אף מילה על ליווי של בן משפחה.

ככה, לבד, מתיישבת. בלי הקדמות, בלי הסברים, בלי "קחי נשימה", הרופא הטיח מולי את מצבי: ורד, לצערי הרב יש לך סרטן צוואר הרחם...

רגע.. נשימה... שניה... אתה טועה... אתה מתכוון שהבעיות עם הטבעת גרמו לי לבעיה מיומה או לפוליפ.. איך פותרים את זה ד"ר, אני שואלת?

והוא חוזר שוב על דבריו: יש לך סרטן

הוא הראה לי את דף התוצאות. לא הבנתי את רוב המונחים שם, אבל נהיה לי שחור בעיניים. ביקשתי כוס מים, ובעיניים מלאות דמעות ביקשתי מפלט בפרקטיות: מה קורה עכשיו? מה הלאה? הוא והסביר לי שצריך לכרות את הרחם וכל האיברים שסביבו – שחלות, חצוצרות וכמובן צוואר.

רגע, אני מבולבלת. הסרטן נמצא בצוואר או ברחם? למה צריך לכרות הכל?? הוא טען שאין ברירה. שכל האזור בסכנה, והסרתו "תחסוך" לי כימותרפיה והקרנות.

אני זוכרת שיצאתי מהחדר, רגליי בקושי נושאות אותי, והדבר היחידי שחשבתי עליו: קצב! הוא רוצה לכרות לי הכל!