הישנות

אני כבר למדתי לסמוך רק על האינטואציה שלי. לא להסתפק ב"הכל בסדר". דרשתי מהקופה בדיקה יקרה שמכונה PET CT, ובדרך כלל לא מאושרת לצורכי ביקורת. אני לא מאמינה שאני נקייה מנקודות סרטניות מבלי לראות את זה לנגד עיניי.

 

הבדיקה מגלה 3 נקודות קטנות. 3 נקודות רוצחות. בגלל ההקרנות עולה השערה שאולי מדובר במשהו דלקתי. נסיעה למומחה שלא טורח לבדוק אותי וקובע – אפס אחוזי החלמה. עוד 3 כמוהו מחזירים תשובה דומה – אין לך הרבה זמן לחיות. אולי כמה חודשים. ספק שנה.

 

 אני חוזרת לרופא שלי. עדיין מקווה.

 

צוות מומחים בודק אותי וקובע חד משמעית שיש גרורות. אין צורך אפילו בביופסיה שתוסיף כאב מיותר. עכשיו כבר ברור שגושים סרטניים חדשים התמקמו במקום.

 

אני בקושי ישנה, המוח לא מתפקד, הסטרואידים שאני צריכה לקחת גורמים לי לעירנות מוגברת. כבר 4 חודשים שאני עם כאב שמשתק את האגן שלי. בקושי מצליחה ללכת ברגל, נזקקת לכסא גלגלים. מקבלת את מיטב הסמים משככי הכאבים, אפילו קנאביס רפואי קיבלתי. אבל כל אלה לא מרגיעים את התקפות הכאב, את הצרחות שלי עד לב שמיים, ודקות עד שעות ארוכות של כאבי תופת וייסורים ללא מענה.

 

אחותי עזבה את ביתה בארה"ב כדי לטפל בי מבוקר עד ערב, ולעזור בגידול הילד. אין לי אבא, אחיי ואחיותיי עוזרים ככל שידם משגת - אבל כל מאגרי החסכונות של כולם התרוקנו. אני מרותקת לכסא גלגלים וממעטת להתנייד ממקום למקום בגלל החום הנורא. אילו היתה לי קלנועית לפחות הייתי יכולה להסתובב קצת, להגיע לגן של הילד, לטייל איתו קצת, לחוות משהו מחיי היום יומיים הרגילים, השגרתיים. בגלל המיקום של הסרטן באגן אני יודעת שייקח הרבה זמן עד שהטיפולים יתחילו להשפיע, ואני אמורה להיות מרותקת לכסא הזה לפחות למשך שנה.

 
לאחר התייעצות הוחלט להתחיל  3 סדרות של טיפולים כימותרפיים במרווחים של 3 שבועות לטיפול, ולאחר מכן לבדוק איך הגוף מגיב לסוג הזה. אם לא טוב – אז מחליפים.

 

 

הטיפול הראשון נקבע ל- 16 מרץ 2009. זהו יום ההולדת של בני, נדב. אני מכינה שיפודי ממתקים, ועוגה יפה וטעימה, מתרגשת ומארגנת כל מה שצריך למסיבת הגן שלו. ואז נוסעת לטיפול הראשון שלי בכימותרפיה מסוג טופוטקאן בשילוב עם ציספלאטין, כמשמשת לטיפול בסרטן צוואר הרחם במצב בו ניתוח או טיפולי הקרנות אינם מתאימים. החיים הכפולים שאני מנהלת – יומולדת ו"הכל כרגיל", לצד מסכת ייסורים חדשה שמחכה לי.

 

 

מעטים הם אלו שנרפאו במחלה מהסוג שיש לי לאחר מקרי הישנות (המחלה חוזרת). כאשר סרטן צוואר הרחם חוזר – הוא גם הורג. אלפים מתים מהמחלה הזו בכל שנה. המודעות בארץ למחלה הולכת וגוברת בשנים האחרונות, אבל לא מספיק. הכימותרפיה שאני מקבלת היום נועדה רק להאריך את חיי. ובכל טיפול כזה מסכן את הכליות שלי. מנגד – הסרטן אורב בפתחו של אסון.

 

 

הצטרפתי כאמא טרייה לפורומי הריון, לידה והורות ב- YNET, כדי לשאול שאלות על חיתולים, מוצצים, והתחלת מוצקים. אחרי שנים של היכרות אנונימית עם המשתתפות בפורום ולאחר שהחיים הובילו אותי למקום הזה, שיתפתי את החברות היקרות הוירטואליות בחוויה המאוד לא וירטואלית שעוברת עליי. כך הן היו שותפות ליציאה שלי לטיפולים, להכנות שלי ליום ההולדת של נדב. 

וכך יום אחרי שחזרתי לטיפולים, תכננתי את יום הולדתו של בני, נדב, בשבת. רציתי להזמין משפחה וחברים קרובים, אבל הייתי עייפה מידי. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. היום הולדת הזו, אולי האחרונה, כל כך חשובה לי, ואני לא מסוגלת. יכול להיות שזה יהיה הזכרון האחרון שלנו יחד!

החברות מהפורום עשו לי הפתעה של החיים. לדבר כזה לא ציפיתי. הן גייסו לי משחקייה ענקית בכפר סבא, עם מפעיל מקצועי. מנהלת פורום הורים לתינוקות וכמה חברות יקרות בפורום הורים פלוס לקחו יוזמה והשיגו לי מקום והפעלה כדי שאוכל לחגוג לבני את יום הולדתו כמו שצריך. כדי שאנוח, ולא אתאמץ, ויהיה לי הכי יפה וקל.

זו היתה יום הולדת מהסרטים. כולי נפעמת מהתרגשות, מעודדת על ידי החברות. "את הולכת לנצח את המחלה, את לא מוותרת ורד!", הן מצוות עליי. "לא מעניין מה הרופאים אומרים, הם לא אלוהים. ועם כל החוזק האישי שלך, את אמא נהדרת, ואת לא מוותרת!".

וגם הן לא מוותרות. שבועיים לאחר מכן, מספר ימים לפני ערב פסח, אני מבקשת את עזרת החברות בפורום בתיקון סוללה ישנה בלפ-טופ של אחי כדי להפיג את השעות הארוכות שעוברות עליי בבתי החולים. ערב חג, אני מקבלת 2 מנות דם כדי שאוכל לעמוד על הרגליים, הולכת לישון ומתעוררת עם הודעה משמחת, "מחכה לך מתנה אצל אחיך".

אחי מוציא לי את המתנה – לפ טופ שחור חתיך שלא מהעולם הזה – חדש דנדש היישר מהיבואן של HP – זאב רוזנקרנץ הצנוע, המסרב לקבל דבר פרט לתודה. אין לי מושג איך לגמול לו ולמנהלת העמותה יעל טייץ שמשדכת את השידוך החם הזה, יחד עם כל בנות הפורום שאספו כספים כדי לעזור ברכישת המחשב. 

מטבעי אני אדם בעל שמחת חיים. אם תפגשו אותי ברחוב לא תאמינו כלל שאני חולה. אני משתדלת להסתיר, להיות אופטימית, להשרות אווירה טובה בביתי ועל בני משפחתי.

 

חוויתי ריגושים בחיי, ביקרתי וטיילתי הרבה בחו"ל, היו לי רגעי אושר, אהבות יפות, ואני רוצה עוד כאלה. בכל בוקר אני מתעוררת ומנהלת משא ומתן עם ההוא שם למעלה. סוגרת איתו עסקה – תן לי רק עד גיל 10 עם נדב. טוב, גם גיל 7 יספיק, לפחות הוא יזכור אותי טוב יותר. לפחות אוכל לתת לו כלים לחיים, זכרון כלשהו של אמא. הכי נוראית המחשבה על כך שהוא לא יזכור אותי. ואם הוא באמת לא יזכור אותי? אני לא זוכרת הרבה דברים מגיל 3, וזה מטריד אותי. אני רוצה שבן ה- 3 שלי יזכור את אמא!!!

 

אולי אם הייתי "מקבלת" סרטן אחר מצבי היה טוב יותר. חבל שלא לקיתי בלוקמיה, למשל. יש שם סיכויי החלמה טובים יותר. או אפילו ברחם, שתמיד כל כך פחדתי לאבד אותו, אבל ההקרנות כבר חיסלו בו כל חלקה טובה. אני יודעת שהמחשבות האלה לא הגיוניות, אבל אלה השיחות שאני מנהלת עם ההוא שם למעלה. למה אני, למה ככה, למה לעשות את זה לילד כל כך קטן? תן לי סימן, לאיזה כיוון אני צריכה ללכת? אני רוצה להיאחז במשהו שיעודד אותי. אני מרגישה כמו פצצה מתקתקת, והחיים שלי על זמן קצוב. מה עושים עם זה?